נעים להכיר

 

תמר היא מומחית להסרת מכשולים מנטליים להצלחה. מזה כעשור היא מסייעת לאנשים להגיע להישגים ולביצועים אופטימליים בתחומים שונים (ספורט, עבודה, מבחנים וכד') באמצעות טכניקות חדשניות לעבודה עם תת המודע.

בשנים האחרונות היא פיתחה התמחות ייחודית בתחום ההרזיה, המבוססת על התאמה ואופטימיזציה של אותם טכניקות וכלים אפקטיביים, כדי לאפשר ניטרול של התמכרויות מזון, הפסקת הצורך באכילה רגשית, שינוי מערכת היחסים עם אוכל ושיפור ניכר בדימוי גוף ואהבה עצמית.

תמר מוסמכת בשיטות EFT ו-NLP ובוגרת תכנית התמחות בפסיכולוגיה חיובית של אונ' פנסילבניה. כמו כן היא עו"ד, בעלת תואר ראשון במשפטים מהאונ' העברית ותואר שני במנהל עסקים מאונ' ברדפורד.

הסיפור שלי
מגיל שמונה, בערך, הייתי מכורה לשוקולד. התמכרות כל כך טוטאלית, כל כך עוצמתית, שנמשכה שנים כה רבות, עד כי ראיתי בה מאפיין אישיותי שלי. "אני פשוט כזאת". מכירות?.. השוקולד היה אמצעי ההרגעה שלי, החבר הכי טוב שלי, מקור הנחמה שלי ברגעים קשים והשותף הכי טוב לחגוג את הרגעים השמחים. אבל לא הכל היה טוב בממלכת השוקולד. הוא גרם לי להשמין, אז הייתי חייבת להפעיל המון כוח רצון כדי לאכול פחות באופן כללי. הוא גרם לי כאבי ראש חזקים, אז לעיתים קרובות הייתי מצרפת לו כדור מראש, לשם בטחון. הוא גם גרם לי להתנהג לא יפה. זכור לי מקרה מתקופת השירות הצבאי, בו הגעתי הביתה בסוף השבוע וברגע של הזדקקות גיליתי שאין שוקולד בבית. כאחוזת אמוק, פצחתי בצרחות אימים על אימי: "אבל ידעת שאני באה לשבת!! איך לא קנית שוקולד?!!" (בשנות ה-80' עוד לא המציאו את הפיצוציות…) ובידיים רועדות (כמו מכורה אמיתית בקריז) הכנתי לי תחליף שוקולד מקקאו וגבינה לבנה. קשה לי לתאר את עוצמת הבושה ששטפה אותי לאחר שאכלתי ונרגעתי. תמיד נהגתי כבוד בהוריי וסצינה כזו הייתה משהו שלא יעלה על הדעת. בזתי לעצמי על חוסר השליטה ואובדן הערכים, אבל זה היה חזק ממני. במשך הזמן ההתמכרות הזו אף התרחבה וכללה מגוון רחב של ממתקים. סוכר, סוכר ועוד סוכר. אבל שוקולד תמיד היה המלך 🙂

לאורך השנים עשיתי אינספור נסיונות גמילה. חלקם לבד, חלקם בעזרת אנשי מקצוע או טיפולים שונים. השקעתי בזה המון מאמצים וכוח רצון, או הרבה מאוד כסף, או שניהם יחד. ותמיד, בסופו של דבר, "נפלתי חזרה אל הסם". ומה הפלא? מבחינתי, זה עדיין היה חלק מהאישיות שלי, עדיין חלק מההגדרה העצמית שלי. האמונה הזו לא השתנתה בטיפולי הגמילה שעברתי. חלקם אף חיזקו אותה ("אסור לך לעולם לגעת שוב בסוכר. אם תאכלי סוכר, הכל יחזור." קצת מזכיר משפטים מסיפורי אגדות, לא? ובאגדה הנסיכה תמיד, בסופו של דבר, נדקרת מהמחט או נוגסת בתפוח…).

הטאפינג נכנס לתמונה…
לפני כעשור נתקלתי  במקרה ב'טאפינג'. זו טכניקה פורצת-דרך לניטרול מטענים רגשיים שליליים ויצירת שינויים עמוקים ומתמידים בדפוסי חשיבה, בתגובות רגשיות ובהתנהגויות. נדהמתי מהאפקטיביות שלה, הוקסמתי מהפשטות והמהירות שלה, והתאהבתי. באתי מעולם מאוד שכלתני ועד אז כלל לא עלה על דעתי ששינויים כאלה אפשריים, ושלא נגזר עלינו לחיות עם כל הרגשות וההתנהגויות ה'פחות רצויים' שלנו. עד כדי כך התרשמתי, ששיניתי את מסלול חיי המקצועיים, עברתי הסמכות והשתלמויות בשיטה (שבאותה תקופה כמעט ולא היתה מוכרת בארץ) והתחלתי לעבוד איתה. בהמשך הוספתי גם לימודי NLP ופסיכולוגיה חיובית והתחלתי לשלב טכניקות וכלים ממגוון תחומים ודיסציפלינות, בחיפוש אחר הפתרונות האופטימליים לאתגרים של הלקוחות שלי. כך פיתחתי התמחות ייחודית בהסרת מכשולים מנטליים להצלחה. ועברי כעורכת דין וכאסטרטגית במשרדי פרסום? גם לו יש תרומה לעשייה הנוכחית שלי. כעורכת דין למדתי איך לא ללכת לאיבוד בתוך הסיפור של הלקוח, על כל פרטיו המרובים, אלא לנתח אותו בצורה סיסטמטית ולשלוף מתוכו את האלמנטים הרלוונטיים, שמצריכים התייחסות. כאסטרטגית פרסומית, ליבת העבודה שלי הייתה לזהות ולהבין מה קהל המטרה שלי מרגיש, חושב ומאמין ביחס למותג ולגבש אסטרטגיה שתגרום לו להרגיש, לחשוב או להאמין משהו אחר, כדי שיתנהג אחרת. שתי המיומנויות האלה משרתות אותי היום היטב, כשאני מזהה ומאפיינת את המכשולים המנטליים העומדים בדרכם של לקוחותיי לתיפקוד מיטבי. וכיום יש לי גם כלים נפלאים להסיר את המכשולים.

בחזרה לשוקולד…
בשנים האחרונות החלו להתפרסם מחקרים קליניים אוניברסיטאיים, שהוכיחו את האפקטיביות הגבוהה של טכניקת הטאפינג בתחום התמכרויות מזון ואכילה רגשית. מצויידת בשנים של נסיון בעבודה עם טאפינג, נשאבתי לתוך התחום הזה והתחלתי לחקור אותו ולפתח מומחיות נוספת. התוצאות היו נפלאות אבל הרגשתי קצת כמו רמאית, כי…  בעצמי עוד הייתי מכורה לשוקולד.

הבנתי (קצת באיחור, כמו כל סנדלרית יחפה טובה…) שיש לי מחסום מנטלי שמונע ממני לטפל בהתמכרות שלי. שהאמונה שלי שהתלות הזו בשוקולד היא מאפיין אישיותי שלי, חלק בלתי נפרד ממני, יושבת אצלי בתת המודע ומונעת ממני לוותר על ההתמכרות. היו לי פחדים לא מודעים כמו: "מי אהיה, ללא ההתמכרות לשוקולד? לאיזו גירסה חיוורת, חסרת תשוקה ומשעממת של עצמי אהפוך?" אז הפשלתי שרוולים, ניגשתי לעבודה וטיפלתי במחסום הזה. והאמת, זה היה הרבה יותר פשוט ומהיר משניתן לחשוב.

ואז קרה הקסם
כמה ימים מאוחר יותר הייתי עם בתי בסופרפארם. הילדה ביקשה שוקולד ואני הסכמתי (לא עניין שגרתי אצלנו…) ואף עזרתי לה בהתלבטות במה לבחור. לפתע צדו עיניי שקית של m&m's מתחת לדלפק הקופאית. בחיוך של רוך ואהבה, כשהשקית מונחת על כף ידי המושטת, הצעתי אותה לבתי, כמציעה לה את האושר עלי אדמות. "רוצה m&m's?" הילדה לא רצתה (איך זה יתכן? מי אומר לא ל-m&m's?!!) ואני קלטתי את הרגע הנדיר הזה, את שבריר השנייה שמפריד בין ההחלטה הנחושה שאני לא אגע בשוקולד, לבין הקנייה והאכילה שלו. "תמר, עכשיו!" אמרתי לעצמי בלבי. "את חייבת לטפל בזה עכשיו." וכך, מול הקופאית בסופרפארם, התחלתי לעשות טאפינג על החשק לאכול את ה-m&m's. תוך שניות צפו במוחי תמונות ותחושות מילדותי, שמזמן כבר שכחתי ולא היה לי מושג שהן עומדות בבסיס ההתמכרות הזו לשוקולד: גדלתי בהונג-קונג בשנות ה-70', כשזו עוד הייתה קולוניה בריטית. הייתי ישראלית ויהודייה יחידה בבית ספר בריטי מאוד קפדני, וחוויתי לא מעט בדידות ותחושה חזקה מאוד של זרות וחוסר שייכות. אבל בסופי השבוע היינו מבלים ב-Jewish Club. שם כולם היו יהודים. שם להיות ישראלית היה מקור לגאווה! ושם הייתי יושבת לי על הבר, זקופה וגאה, ומזמינה מהברמן smarties (הגירסה הבריטית ל-m&m's). הוריי הרשו לי לחתום ולחייב את חשבונם. אילו תחושות של חופש, בטחון, עצמאות ושייכות מילאו אז את לבי הצעיר! ואיזו תחושה של ריגוש ושל שפע אפשרויות הייתה לי, כשבחרתי איזה צבע לאכול ראשון! כל אלה זיכרונות שאבדו לי מזמן ושבו לפתע, בזכות הטאפינג, באותו רגע בסופרפארם. המשכתי לטפל בזיכרונות ובתחושות הללו בעזרת טאפינג  (כן, עדיין מול הקופאית…) ותוך דקות ספורות נעלם כליל הדחף לאכול את ה-m&m's. נעלם ולא שב מעולם.

כי מה שבאמת רציתי מעולם לא היה שוקולד. בתת המודע רציתי להרגיש את התחושות הטובות האלה שהיו לי אז, ב-Jewish Club. את רגעי המפלט מהקושי והבדידות, את תחושות הבטחון והשייכות. ואת כל אלה המוח שלי, כילדה, קישר ל-smarties (וכששבנו ארצה ולא היו smarties, המוח הסתגלן הזה פשוט מצא את הדבר הדומה ביותר, m&m's).

לשמחתי, ההשפעה של ניטרול ההתמכרות ל-m&m's התפשטה וחלה על כל סוגי השוקולד, כך שההתמכרות שלי נגמרה ביום אחד. ויודעים מה עוד? מתברר שאני לא פחות אני, לא פחות מעניינת ולא פחות מלאת תשוקה משהייתי קודם. פשוט לא שבויה של קישור שגוי, שעשה מוח של ילדה בת 8.

האכילה שלי התאזנה מאוד מאז והקילוגרמים העודפים נשרו מעצמם. אבל הרווח הכי גדול הוא ההערכה העצמית שלי, שגדלה עד מאוד. אפילו לא הייתי מודעת למידת הבוז וחוסר ההערכה שרחשתי לעצמי על היותי "מכורה" ו"חסרת שליטה", עד שהשתחררתי מזה.

אני עדיין אוכלת שוקולד מדי פעם ועדיין נהנית ממנו (אם הוא איכותי) ומספיקה לי כמות קטנה כדי ליהנות. והתחושות הטובות שהיו מחוברות קודם לשוקולד? הן עדיין עומדות לרשותי! ראשית, אני כבר לא אותה ילדה קטנה ויש לי כיום הרבה מקורות נוספים לתחושות בטחון ושייכות. ואם אני בכל זאת רוצה בדיוק את התחושה ההיא, כל שעליי לעשות זה לשלוף את הסצינות ההן מהזיכרון ולהתענג עליהן. יותר זמין, יותר זול ויותר בריא משוקולד… 🙂